הסיפור שעליו אני הולכת לכתוב בפוסט הזה הוא הסיפור האישי שלי. הוא לא מבוסס על מחקרים מדעיים, לא על מאות מטופלים שישבו מולי ולא על מאמרים שקראתי. סיפור רק שלי. אבל עם זאת, אני מאמינה שיש אנשים שימצאו בו ערך רב.
בערך מאז שאני זוכרת את עצמי, אני בן אדם שלא אוהב לצאת לבלות. ובעיקר לא אוהבת לרקוד.
אם מזמינים אותי לחתונה אני נכנסת לדיכאון, אם מזמינים אותי למסיבה של העבודה אני מתחמקת באלגנטיות ועם חברים וחברות שנוהגים לצאת לרקוד מדי פעם מזמן כבר ניתקתי את הקשר.
האמת שזה לא שבאמת לא אהבתי לרקוד. אני פשוט התביישתי לרקוד. אם היו מכריחים אותי הייתי קמה ורוקדת כמו איזה דודה, מתנדנדת מרגל על רגל בלי להזיז את הידיים. תמיד הייתי מקנאה באלה שהיו רוקדים עם כל הגוף, ריקוד סוער ומגוון, מרימים ידיים ומשתוללים בכייף.
בבית הייתי רוקדת ככה לעצמי. אבל בחוץ, כשיש אנשים שחס וחלילה מסתכלים עלי לא העזתי.
השבוע רשמתי לי הישג חדש: אני רוקדת איך שבא לי, כמה שבא לי ועם מי שבא לי.
ההישג הוא בכך שהתגברתי על פחד של שנים.
בכל פעם שאנחנו מתגברים על פחד, אפילו קטן ופעוט ערך לאנשים אחרים, אנחנו רושמים לעצמנו הישג, הצלחה, וזה מעלה את הערך והביטחון העצמי שלנו.
זה התחיל מזה שהחלטתי שאני אוהבת את עצמי ויהי מה. אני אוהבת את עצמי בכל מצב ובכל זמן, לא משנה מה עשיתי, אם טעיתי ואם משהו פגום בי. אני אוהבת את עצמי אהבה ללא תנאים.
אני לא משנה את הדעה של עצמי על עצמי. יכול להיות שאני עדיין לדעתי שמנה מדיי, מרחפת מדיי, בלגניסטית וילדותית. אבל בכל זאת אני אוהבת את עצמי עם כל הפגמים, בגלל שלדעתי אני גם מצחיקה, יצירתית, נחמדה ואינטליגנטית.
אני אוהבת את עצמי ללא תנאי כי אני הבן אדם שהכי קרוב אליי. כי אני מכירה את עצמי מיום שנולדתי ואני מבלה כל רגע ושנייה מחיי עם עצמי, בלי אפשרות להיפרד. אין לי ברירה. אני חייבת לאהוב את עצמי בלי שום תנאי ולא משנה מה יקרה. אני איתי. אני תומכת בי. אני נותנת לי גב.
פעמיים השבוע יצאתי לבילוי שבו רוקדים: בפעם הראשונה זאת היתה חתונה של חברה. לחתונה הזאת באתי לבד. כמובן ששבועיים לפני החתונה הייתי בדיכאון ואפילו קיוויתי שהיא תדחה את החתונה ואני אוכל להישאר בבית, לשכב במיטה ולראות טלויזיה. ביום של החתונה החלטתי לשנות פאזה. במקום להגיד: "אוי, כולם יראו כמה השמנתי, איזה דיכאון. אני סתם אשב בצד כרגיל ואתבייש לרקוד" אמרתי לעצמי: "אני אתלבש יפה, ארגיש טוב עם עצמי ואהנה מהחתונה".
כך באמת היה. לא רק שרקדתי עם כולם והתחבקתי עם כולם, גם רקדתי איך שהתחשק לי עם הידיים, עם הרגליים, שרתי ולא היה אכפת לי אם לאחרים אני נראית מצחיק או משונה. בעיניי רקדתי הכי יפה על הרחבה. המחשבה שרצה לי בראש היתה שאני מפגינה עכשיו את כישרון הריקודים המפותח שלי ולא משנה אם היתה למחשבה הזאת קשר למציאות.
הופתעתי לגלות למחרת בבוקר שלא קמתי עם דיכאון.
תמיד אחרי בילויי לילה הייתי קמה בדיכאון על איך הייתי אתמול בלילה, לא משנה אם הייתי צמודה לקיר או לכיסא ואף אחד לא הרגיש בנוכחותי. בבוקר שלמחרת החתונה קמתי עם שמחה בלב שהייתי חופשיה, שהייתי אני עצמי ועשיתי מה שרציתי ונהניתי.
כמה ימים אחרי זה היתה לי שוב הזדמנות ללכת למסיבת פורים של היישוב בו אני גרה. כבר שנים שאני לא הולכת למסיבה הזאת. הפעם הלכתי ושוב הרקדנית שבי יצאה החוצה.
קמתי לא מזמן מאושרת והחלטתי לכתוב את זה, בתקווה שזה יעזור גם לאחרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה